רבים מכירים את התחושה הלא נוחה של היותם במקום לא מוכר. במצבים כאלה אנו מחפשים משהו שייתן לנו הרגשה שהבית איתנו, ושהוא יזכיר לנו שאיננו לבד. אספקת משהו כזה למטופלים שנוסעים לטיפול רפואי עשויה לא תמיד להיות קלה, אבל זה תמיד שווה את המאמץ להעניק להם תחושת בית.
נערה שאינה דוברת אנגלית שהייתה בארצות הברית למשך שלושה חודשים כדי לעבור טיפול רפואי מספר פעמים בשבוע, גרה עם דודה שלה. משפחתה חששה שהיא לא תוכל ליצור קשר עם דודה שלה או עם נערות דוברות אנגלית בנוגע לבעיות חשובות עבורה, ולכן קולפיטס פנתה לנערה מקומית דוברת השפה של המטופלת. צוות קולפיטס סידר ששתיים מהנערות יתקשרו בטלפון שלוש פעמים בשבוע, רק כדי לשוחח על החיים וליהנות מהשיחה.
כמו שפה, גם האוכל מהווה חלק משמעותי מהתרבות. משפחה שהגיעה לניו יורק ממדינה בדרום אסיה לא ידעה כלל אנגלית, ולכן קולפיטס הזמינה מתורגמן שיפגוש אותם בשדה התעופה עם הגעתם, וטיס עם המשפחה למלון כדי לסייע להם בהרשמה. המתורגמן מצא חנות מכולת ליד המלון שמכרה מזון מקומי למדינה שלהם, וביקר באופן קבוע במשפחה כדי לתאם משלוחים של מצרכים מהחנות למלון. במקרה זה, גישה למזון מוכר מהווה נחמה מועילה. אבל לפעמים מטופלים זקוקים לסוגים ספציפיים של מזון כדי לעמוד בהגבלות תזונה. במצב דומה שקרה למשפחה ממדינה צפון אפריקאית, הצליח קולפיטס לאתר חנות מכולת עם מוצרים מיוחדים וארגן שהמשפחה תטוס אל ומהחנות עם מישהו שיסייע להם.
הנוחות שהופכת מקום זר לחוש כמו בית, אינה יכולה להיות מוערכת מידי. שינויים קטנים במסלול הנסיעה של המטופל יכולים להשפיע על המשך השתתפותו בניסויים קליניים.
